למה שלמה ארצי בכה לכל אורך הקרנת הסרט 'חברים'?

שלמה ארצי כותב יפה מאד בטורו השבועי  במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות על הסרט חברים שצולם בחלקו ונערך במלואו בסיפורי סבתא. התרגשתי מאד לקרוא, והתרגשתי יותר מהתגובה שלו לצפייה בסרט.

פעם היה פעם…

שלמה ארצי

המקום הנכון / זה היה יום שישי בצהריים באזור שבו ממוקם הסינמטק התל־אביבי ואנחנו הגענו למתחם אחרי ש־40 אלף רצי המרתון של תל־אביב סיימו להילחם בקילומטרז' עד טיפת זיעתם האחרונה.

האמת שהגענו למתחם בקלות יחסית. אבל מה שכן, ברחוב הארבעה, שנמצא בסמוך לסינמטק התל־אביבי המפורסם, התגלתה למול עינינו חניה מתחת לאדמה ושוק פשפשים מעליה, שני דברים שהרימו לנו את גבות העיניים הנופלות, כלומר באמת הופתענו.

"אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?" שאלה.

"לגמרי", עניתי אבל בתוכי היססתי.

"אבל הכל השתנה פה", אמרה בשמץ של ספק שהיא אולי לא בתל־אביב, אלא באיזו עיר אלמותית סטייל לונדון.

"נכון. בפעם האחרונה היינו פה כשבאנו למשרד הבריאות כדי לברר אם אני זקוק לזריקה נגד כלבת אחרישכלבה נשכה אותי באכזריות באי היווני קוס", טירחנתי בהסבר ארוך יחסית.

"ומתי חפרו פה חניה? ושוק פשפשים?" שאלה.

"קראתי מחקר שבו נאמר שאנחנו ישנים שליש מחיינו. אז אולי חפרו בזמן שישנו", עניתי.

צלם את החניה / ברחוב הארבעה היה פעם אולפן ההקלטות הכי מצליח בארץ, בשם קולינור. כאן הקליטו מיטב זמרינו את האלבומים הכי מופתייים בשנות ה־70. ולפתע זה נראה לי כמו מיליון שנים אחורה, לפני ההתפשטות האפידמית הקרויה זמרות וזמרי הרשת.

"אתה בטוח שפעם היה פעם?" שאלה.

"זו שאלה טובה לאור הנסיבות", עניתי.

"פעם היה פעם זה בטוח. אבל אולי הוא נשכח. נזרק לפח. כי מי צריך את פעם כשיש כל כך הרבה עכשיו? אבל עובדה (המשכתי בפטפוט הזה) שפעם תל־אביב הייתה קטנה, פעם לא ביקשו כסף עבור חניה, פעם היו פחות יועצי תקשורת, פחות מושחתים ויותר אנשי אדמה מאשר אנשי שלומם של", אמרתי. ותוך כדי האמירה לא הייתי בטוח שאני צודק, כי ייתכן שעשיתי הרמה (תיאור מוגזם) ל"פעם". כמו שרה"מ עושה הרמה של ה"כלום".

זו הייתה השיחה ברכב. אחר כך צילמנו באייפון העכשווי את מקום החניה שלנו, כי אני בחיים לא מוצא את המכונית בחניונים המורכבים מאותיות וקומות.

הלא־רואה / וכך הגענו לסינמטק. וכשעמדנו מול הבניין המחודש והאדום, שמעתי אותה מופתעת שוב, "אלוהים? זה הסינמטק? אני רואה היטב? כי פעם הוא לא נראה ככה".

ה”אני רואה היטב” שלה הזכיר לי שבאותו בוקר ממש (כלומר גם פעם) נתקלה רגלי בטעות במקל של אישה שממש לא ראתה, כלומר עיוורת שגיששה את דרכה בחושך של האור על המדרכה. וכשנזפה בי (למרות שהתנצלתי אלפי התנצלויות) זרקה את המשפט הבא: "כולם נתקלים לי במקל", ולי זה נשמע כאילו אמרה שכולם נתקלים לה בנפש.

הלוחמים / אבל כל זה הקדמה לעיקר. כי באנו לסינמטק כדי לראות סרט דוקו בשם "חברים – קרב מול הקומנדו המצרי". והסיבה? כי חבר שלי זה עשרות שנים, דני שדה שמו, היה חלק מחבורת החיילים שתכף אספר עליה.

זו הייתה הקרנה חגיגית פשוטה, ללא צלמי פפראצי וסלבס כנהוג בהקרנות כאלה (תודה לאל). וכשירד החושך על האולם הסינמטקי שהתמלא בחברים ומשפחה, לקח לי שלוש דקות "לחזור לפעם", כלומר לשנת 1973 ולסיפור המטורף על חבורת לוחמים צעירים ששירתו בסיירת שקד בזמן מלחמת ההתשה (1969־1970), השתחררו ומצאו את עצמם כל אחד בחור אחר כשפרצה מלחמת יום כיפור.

ואז, איך שהם מגלים שלא נקראו לדגל, הם מתאמצים בכל כוחותיהם להגיע למלחמה. וכשהם מגיעים לבסיס טסה בסיני (שהיה הבסיס האחרון לפני שירדת לתעלת סואץ) הם מזהים שם את מפקדם הנערץ מהסיירת פצי (זה שמו), חוברים אליו ולאוגדת אריק שרון (האלוף) ונקראים מאותו רגע כוח פצי.

ההתקלות והחילוץ / הכוח, המונה כ־70 איש, אוסף כלי נשק ונגמ"שים כדי להיכנס לשטח, אבל הסיפור שלנו הוא על נגמ"ש אחד מתוכו ועל שבעה לוחמים שבתוך תוואי של דיונות חוליות לא מזוהות עולה על מארב מצרי עדיף עליהם פי 20. הם חוטפים אש מנשק קל ומפצצות. שניים מחיילי הנגמ"ש נהרגים במקום, שלושה נפצעים בינוני ואחד נפצע קשה (כצל’ה – שלימים נהיה מראשי יש"ע וחבר כנסת). הנותרים, ובראשם חברי דני, עוברים ממאג למאג כשהם מנסים להרוג במצרים כדי להיחלץ מהתופת. בהמשך מופיע בסיפור מפקד האוגדה אריק שרון (להלן "המציל – המלאך הגואל") שמסדר להם הליקופטר חילוץ בפקודה בשעה שבפיקוד מסרבים לחלץ אותם.

א־סיסי, נשיא מצרים, אולי לא יאהב את זה. אבל במלחמה כמו במלחמה. ומי שנותר חי מהחבר'ה שהיו בנגמ"ש הפגוע חזר לשטח ("כעסנו נורא", אמר דני שדה חברי) וניקה אותו, כמו שאומרים "מרוב כעס".

זהו. הבנתם? זה נשמע כמו סרט הזוי על יחידת חי"ר אמריקאית בוייטנאם, מסוג הסרטים של אוליבר סטון ("פלאטון"). רק שזה התרחש פה פעם, כשהיינו עם קטן שהופתע על ידי המצרים, קיבל בראש והחזיר אפיים.

מדד רצון החיים / "לכל אדם יש את המלחמה שלו", אמרתי לה כשיצאנו מהסרט, "וזו הייתה שלי". אחר כך הוספתי שאפשר היה לראות בסרט את מדד החיים והרצון לחיות אותם מול הסיטואציה הכי קיצונית.

"אבל על מה בכית כל כך בזמן הסרט?" שאלה כשהתחלנו לחפש את הרכב בחניה שמתחת לאדמה.

"התרגשתי כשראיתי את קבוצת החברים הזו ששמרה על קשר מאז ועד היום. וכמובן, נזכרתי בחבריי שחלקם נהרגו אז ושרובם נעלמו לי עם השנים. וכשראיתי את הקרבה בין כצל’ה הימני ובין השמו"צניקים שבחבורה (קיבוצניקים מהשומר הצעיר לשעבר) התברר לי שאפילו המפריד הלאומי לא הצליח להפריד ביניהם".

אולי אידיאליזציה / וזה כל הסיפור. יצאנו מהחניון החוצה אל יום שישי בצהריים בתל־אביב שנראתה כמו בתוך מהפכה של שמחה. הרחובות רקדו מאושר. זוגות התחבקו כאילו רומנטיקה מגיבה טוב לאור, ואני פינטזתי על ארוחת צהריים עם קציצות.

"כוח פצי היה כוח־כוח. אגרוף ברזל של חברים", סיכמתי את החוויה שעברה עליי.

"אני בטוחה שגם היום יש לנו פה אחלה כוח ישראלי. רק שהוא מעוטר בצבעים ציניים כמו כסף, אמונות טיפשיות, שחיתות וחוסר אמון. וחוץ מזה אולי אתה עושה שוב אידיאליזציה של תקופת המלחמותהמיותרות?" שאלה.

"אולי. כן. אני מודה שיש לי נטייה לחשוב שפעם היה נהדר", הודיתי כששילמנו ביציאה מהחניה והוספתי שיש יותר מדי "אולאים" בחיים שלנו.

"תגיד, הבניינים האלה (הצביעה על אזור הבנייה שהוקם מעל השוק הסיטונאי) זה היה פה פעם? כי זה נראה חדש לגמרי. אז מתי הם בנו את זה?"

"אולי כשישנו?" עניתי .

"וואו, כמה ישנו", אמרה מופתעת, או שעשתה את עצמה.


המלצה מקרן לסרט בת מצווש

"ניתאי, לא סיכמתי, אבל תודה על הכל. נעים לעבוד איתך ואני חושבת שיצא תוצר מקסים! תמשיך לשמח אנשים."

תודה משפחה מקסימה שאתם! היה ממש כיף לערוך עבורכם סרט בת מצווה!

בת מצווש שמח!



המלצה מאת עודד

לענת וניתאי – השלום והברכה

כותב אני לשניכם יחד, אם כי כל אחד מכם הוא עולם בפני עצמו, אישיות אחרת, הוויה אחרת, גיל אחר, היסטוריה אחרת, אך לגבי אתם צוות אחד.
צוות שחלקיו משלימים כה יפה אחד את השני, צוות חכם, רגיש ונעים, צוות שתענוג וזכות לעבוד איתו, ואני ובעיקבותי גם משפחתי, זכיתי.
בתחילה לא רציתי להכנס לתכנית והיגדת. רק כתבתי וגם אמרתי במפגשים השונים, שצריך להפגש עם האנשים, בטרם יהיה מאוחר. לא התכוונתי לעצמי, אלא לוותיקים ממש, לאלו שבאו הנה עוד לפני מלחמת השחרור.
כעבור זמן חל מהפך במחשבותי, והגעתי למסקנה שיש לי מה לספר על האיזור, על המדינה (לפני ואחרי), על ההיסטוריה שלי, שיש  בה נגיעות בתקופות שונות בחיי הארץ הזאת ועל רביבים שלי.
הראיון והצילום הראשון מתחת לעץ האורן במצפה סחפו אותי ולא הרגשתי שחלפו שעות.

בערבו של יום הרגשתי שיש לי כל כך הרבה לאמור לספר ולהעביר לאחרים, ושכל כך הרבה דברים לא אמרתי, ומייד הסכמתי (אודה שגם רציתי) להמשיך.
זכרתי לטובה את הצלמת העדינה והמקצועית – שלומית.

בצילום ביום השני רציתי להעביר יותר מידע על ההיסטוריה של רביבים מאז בואי הנה ב-1949. לא ברור לי אם הצלחתי. לעומת זאת ברור לי שוב, שדברים רבים לא סיפרתי. הזמן תמיד קצר. חשבתי על יום נוסף כדי להשלים את נושא רביבים ולעבור לסיפורה של המועצה שפעם עמדתי בראשה, ושמזה זמן רב אני מהנדסה.

אולם (בדיעבד אני כבר יודע), לכם היו תכניות אחרות, ובסתר רקמתם את יום ההולדת שלי, יחד עם אנשי המועצה ומשפחתי, ואני לא חשתי ולא ידעתי.
בערב, שהיה מוצלח מבחינתי ומנקודת הראות וההרגשה של משפחתי, היווה הסרט שערכתם את גולת הכותרת ואת עיקר החוויה, שלא תשכח.

ידידי,
בא אני להודות לכם על הזמן, המחשבה, היחס, ההגינות והרגש שהקדשתם לי והענקתם למשפחתי. תוך זמן קצר הפכתם לחלק מאתנו, ואתם יודעים עלינו ומכירים אותנו יותר מאחרים וטוב לנו בכך.

היו ברוכים על מפעלכם החשוב למען הכלל והפרט ויש רצון להמשיך את הקשר. יש על מה לדבר ולשוחח.
כל טוב וכה לחי ממני, מהדסה ומכל המשפחה.

שלכם, עודד

המלצות קצרות של לקוחות

נתאי!

את הסרט שערכת ראינו בפעם הראשונה בחתונה. שנינו יחד עם אורחינו רצינו להודות לך על העבודה המדהימה. הסרט יפייפה מצחיק ומרגש, עשוי בדיוק כמו שרצינו בצורה קלילה ונעימה ויחד עם זאת מקצועי מאד. היינו מרותקים לסרט וכך גם אורחינו שלא מפסיקים להחמיא לנו עד היום.
אז התשבוחות מגיעות לך נתאי, ולעבודה המיוחדת שלך שיוצרת סרטים מרגשים ואמיתיים.

תודה רבה,
אפרת ומור סנדרס


לניתאי פרץ,

תודה רבה מכל הלב על עריכת סרט הווידאו לבר המצווה של בננו אורטל. תודה על ההשקעה, המסירות הסבלנות הרבה, ההקשבה ובעיקר העשייה. היה מקסים ומרגש. ושוב תודה

באהבה
משפחת חקשור
אפרת, רמי אורטל שגב וגפן


ניתאי היקר,

המון תודה על הכל.
על היחס החברי והמפרגן שלך על ההומור המקסים ובעיקר על התחושה שאתה קשוב וחיובי מאד.

תודה,
עטרה


לנתאי פרץ,

תודה בשם כל המשפחה.
בצעתם עבודה מצויינת,

גרשון.



כתבה אודות סיפורי סבתא בעיתון רמת הנגב

אתר חדש שהקים לאחרונה נתאי פרץ, בן קיבוץ רביבים יאפשר לכם וישמר את חווית המשפחה לטובת הדורות הבאים במתכונת של סרט דוקומנטרי משפחתי.

אחרי שאנחנו מאבדים אדם יקר אנו שואלים את ﬠצמנו, למה לא תיﬠדנו את סיפור החיים שלו. למה לא צילמנו אותו קצת יותר והשארנו לדורות הבאים זיכרון קצר שגם הם לא ישכחו אותו.

נתאי פרץ מקיבוץ רביבים. החליט לﬠשות מﬠשה. לאחרונה הוא הקים אתר אינטרנט שמציﬠ בתשלום את כישוריו המקצוﬠיים לכל אדם שרוצה להנציח את תולדותיו ולשמר את ﬠלילת המשפחה לטובת הדורות הבאים במתכונת של סרט דוקומנטרי משפחתי.

נתאי הקים את בית ההפקה “סיפורי סבתא" לתיﬠוד סיפורי חיים וסרטים משפחתיים. את ההשראה והניסיון. מספר פרץ.
הוא קיבל במהלך ﬠבודתו במכון למורשת בן גוריון. שם. יחד ﬠם ﬠנת שרגאי. המרכזת את הפרויקט. השתתף במפﬠל “והנוח לבנו" לתיﬠוד סיפורי החלוצים והמייסדים בנגב.

"אני תושב שזה נפלא. שיש אצלנו באזור תודﬠה היסטורית כל כך מפותחת. ושהמוﬠצה האזורית. יחד ﬠם המכון למורשת בן גוריון. דואגת לתﬠד את סיפורי החיים יוצאי הדופן של מקימיה".
במהלך הﬠבודה. מספר נתאי. "נחשפתי לסיפורים מﬠניינים ומרגשים. כמו הסיפור של וותיקי קיבוץ משאבי שרה. שהביאו את הוריהם לחג "ההשתרשות" וסופה חול איומה גרמה להורים למרר בבכי ﬠל בניהם שבחרו במקום כה נידח לחיות בו.

"סיפור נוסף ראוי לציון שנתקלתי בו במהלך ﬠבודתי הוא סיפורו של י'. שתוך כדי הכנת הסרט ﬠל חייו התברר לנו ששימש כסוכן מוסד. ויצא לשליחויות ﬠלומות במדינות אוייב שונות בשנות החמישים והשישים.
מה שהיה הכי מדהים בסיפור הזה היה 
שי. כשושואיסט' אמיתי לא סיפר לנו זאת במהלך הראיון. גילינו זאת מתוך ﬠובדות ורמזים שונים שהיו פזורים בסיפורו. אפילו חבריו לישוב לא ידﬠו ﬠל ﬠיסוקו זה. ﬠד כדי כך הוא שמר ﬠל החשאיותֵ ”.

היא חוויה אישית מאוד. "לפני שנה נפטרה באופן פתאומי אמי. 'נגני פרץ ז"ל. לא וצא לי לראיין אותה לצﬠרי. או יצאתי. בתמיכתה הנדיבה של קרן המלגות של המוﬠצה האזורית. למסﬠ ברחבי הארץ. במקומות שונים בהם חיה ופﬠלה. זאת הייתה חוויה אישית מטלטלת. מסﬠ פרידה שלי מאמא. המצלמה נתנה לי את התירוץ. לפגוש את כל האנשים הללו. ולשמוﬠ את הסיפורים שמﬠולם לא שמﬠתי לפני כן".

לרוﬠ המזל. מבחינת התיאור המצב אינו כזה בשאר חלקי הארץ. יש את פרויקט התיﬠוד של סטיבן ספילברג. המתאר את סיפוריהם של ניצולי שואה. אך מתמקד בﬠיקר בקורותיהם בתקופה זו. ופחות במכלול החיים.
רוב האנשים שמרגישים כי 
סיפור החיים שלהם ראוי לתיﬠוד. פונים לכתיבת ספר תולדות חיים. זה פתרון טוב. אך למרבה הצﬠר הצﬠירים בימינו מﬠדיפים טלוויזיה ולא ממש קוראים ספרים מסוג זה.

האתר "סיפורי סבתא" הﬠוסק בסוג החי,גור הוה ﬠלה לאוויר לפני כחודש ובו משולבים קטﬠי ווידאו בהשתתפותי של השחקן נמרוד זילברמן. ובלוג. יומן רשת. שבו פרץ משתף את הקוראים בחוויות וסיפורים בהם הוא נתקל. כבר שבוﬠיים לאחר ﬠלייתו לאוויר זכה האתר לביקורת מחמיאה והשיבﬠיתוו ידיﬠות אחרונות שכתב ﬠליו: "בחרנו להציג אותו בפניכם כי בﬠינינו הוא בנוי כמופח לאתרים מסוגו. פרץ כתר לייצר דיאלוג רך ואישי ﬠס הגולשים. השקיע בﬠיצוב. שילב תוכן ﬠרכי. תמונות וקטﬠי וידאו מהארכיון הפרטי של משפחתו, כותב שם בלוג אישי ברוח נוסטלגית. ואם לא די בכך ־ יצר סדרה של קטﬠים מבוימים. בהם שחקן מקצוﬠי מציג כל קטגוריה באתר.
ההיכרות ,גם האתר של פרץ משכיחה לחלוטין את מגמותיו השיווקיות. ומציגה חוויית גלישה חכמה, אסתטית ומרגשת".

המלצת פרופ' אילנה רוזן

אוניברסיטת בן גוריון בנגב, הפקולטה למדעי הרוח והחברה
המחלקה לספרות עברית

פרופ' אילנה רוזן
המחלקה לספרות ﬠברית

ז' באדר ב' תשﬠ"א, 1.1.2011


לכבוד
ניתאי פרץ

הנדון: תודה ﬠל הרצאתך בסמינר מ"א באונ' בן גוריון בנושא סיפורי חיים בתאריך 1.1.2011


לניתא' שלום,

בﬠקבות ביקורך ודבריך המאלפים בסמינר שלנו, שנושאו: "ﬠולם שהיה – ﬠיצוב סיפורי של גולה וגלות'י, ברצוני להודות לך ﬠל הופּﬠתך אצלנו וﬠל מה שלמדנו מימך.

הקורס שלנו ﬠוסק בשאלה כיצד זוכרים את הﬠבר, כיצד מספרים אותו, כיצד מנציחים אותו, וﬠבורנו כחוקרים וכסטודנטים – כיצד לומדים וחוקרים את כל אלה, אחת מן הבﬠיות של למידת הﬠבר נובﬠת מן החמקמקות שלו) הﬠבר כבר חלף-ﬠברֵ (כלומר מן הידיﬠה שהדבר שאנו לומדים הוא הדימוי או האידיאה של הﬠבר ולא הﬠבר ﬠצמו. ﬠבורנו החוקרים האידיאה הזו מגולמת בטקסט, שאותו אנו לומדים ומנתחים, כמו כל סיפור אחר, ומכאן שבים או מקישים אל האידיאה.

לﬠומת זאת, ﬠבורך כאיש סרטי תיﬠוד, האידיאה מגולמת באנשים בשר ודם. בתיהם, חפציהם, מזכרותיהם וﬠוד שלל דברים וﬠצמים מוחשיים, שאליהם נלווים האפקט והאווירה שכולם יחד יוצרים.
בהופﬠתך אצלנו היטבת להמחיש לנו אחדות מן הסוגיות של הגישה לכל זה, ﬠל מנת שהתוצר הסופי, הסרט התיﬠודי, האידיאה", יהיה אמין אך לא "יבש", מרגש אך לא סנטימנטלי.
לכך תרמו הדברים 
הבאים: השילוב בטוב טﬠם בין דברי הסבר לבין הצגת האנשים/דברים בסרט, התוספת של טקסטים! מוצגים ספרייתיים ו/או ארכיוניים, השיטוט של המצלמה בין האדם המספר לבין ההביטוס (הסביבה) והאיזון הנאה שהשגת בין תיאור וחיווי, או שכלתנות ורגש, שהרי האנשים מספרים מדם ליבם, אך המסר אינו יכול להיות רק רגשי. כמו כן התרשמנו מאוד מיכולתר להסביר וללמד באופן אפקטיבי את ﬠשייתך לקהל זר באירוﬠ חד פﬠמי.

לﬠניות דﬠתם של הסטודנטים שצפו בך ולדﬠתי, ﬠבודתך וטוב הטﬠם שלך מרשימים ומאלפים ואנו צופים ומאחלים לך המשך הצלחה והתפתחות בﬠשייתך החשובה והברוכהְ

ב ב ר כ ה

אילנה רוזן

המלצה מתוך YNET

הבמאי הצעיר נתאי פרץ מציע בתשלום את כישוריו המקצועיים לכל אדם שרוצה להנציח את תולדותיו ולשמר את עלילת המשפחה לטובת הדורות הבאים במתכונת של סרט דוקומנטרי משפחתי. בשנים האחרונות יש לא מעט גורמים שמציעים שירות דומה בתשלום, וגם לאתר שהקים נתאי פרץ יש מגמות שיווקיות. עם זאת, בחרנו להציג אותו בפניכם כי בעינינו הוא בנוי כמופת לאתרים מסוגו. פרץ בחר לייצר דיאלוג רך ואישי עם הגולשים, השקיע בעיצוב, שילב תוכן ערכי, תמונות וקטעי וידאו מהארכיון הפרטי של משפחתו, כותב שם בלוג אישי ברוח נוסטלגית, ואם לא די בכך – יצר סדרה של קטעים מבוימים, בהם שחקן מקצועי מציג כל קטיגוריה באתר. ההיכרות עם האתר של פרץ משכיחה לחלוטין את מגמותיו השיווקיות, ומציגה חוויית גלישה חכמה, אסתטית ומרגשת. (שלח: ברוך).

לחצו כאן למעבר לכתבה