למה שלמה ארצי בכה לכל אורך הקרנת הסרט 'חברים'?

שלמה ארצי כותב יפה מאד בטורו השבועי  במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות על הסרט חברים שצולם בחלקו ונערך במלואו בסיפורי סבתא. התרגשתי מאד לקרוא, והתרגשתי יותר מהתגובה שלו לצפייה בסרט.

פעם היה פעם…

שלמה ארצי

המקום הנכון / זה היה יום שישי בצהריים באזור שבו ממוקם הסינמטק התל־אביבי ואנחנו הגענו למתחם אחרי ש־40 אלף רצי המרתון של תל־אביב סיימו להילחם בקילומטרז' עד טיפת זיעתם האחרונה.

האמת שהגענו למתחם בקלות יחסית. אבל מה שכן, ברחוב הארבעה, שנמצא בסמוך לסינמטק התל־אביבי המפורסם, התגלתה למול עינינו חניה מתחת לאדמה ושוק פשפשים מעליה, שני דברים שהרימו לנו את גבות העיניים הנופלות, כלומר באמת הופתענו.

"אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?" שאלה.

"לגמרי", עניתי אבל בתוכי היססתי.

"אבל הכל השתנה פה", אמרה בשמץ של ספק שהיא אולי לא בתל־אביב, אלא באיזו עיר אלמותית סטייל לונדון.

"נכון. בפעם האחרונה היינו פה כשבאנו למשרד הבריאות כדי לברר אם אני זקוק לזריקה נגד כלבת אחרישכלבה נשכה אותי באכזריות באי היווני קוס", טירחנתי בהסבר ארוך יחסית.

"ומתי חפרו פה חניה? ושוק פשפשים?" שאלה.

"קראתי מחקר שבו נאמר שאנחנו ישנים שליש מחיינו. אז אולי חפרו בזמן שישנו", עניתי.

צלם את החניה / ברחוב הארבעה היה פעם אולפן ההקלטות הכי מצליח בארץ, בשם קולינור. כאן הקליטו מיטב זמרינו את האלבומים הכי מופתייים בשנות ה־70. ולפתע זה נראה לי כמו מיליון שנים אחורה, לפני ההתפשטות האפידמית הקרויה זמרות וזמרי הרשת.

"אתה בטוח שפעם היה פעם?" שאלה.

"זו שאלה טובה לאור הנסיבות", עניתי.

"פעם היה פעם זה בטוח. אבל אולי הוא נשכח. נזרק לפח. כי מי צריך את פעם כשיש כל כך הרבה עכשיו? אבל עובדה (המשכתי בפטפוט הזה) שפעם תל־אביב הייתה קטנה, פעם לא ביקשו כסף עבור חניה, פעם היו פחות יועצי תקשורת, פחות מושחתים ויותר אנשי אדמה מאשר אנשי שלומם של", אמרתי. ותוך כדי האמירה לא הייתי בטוח שאני צודק, כי ייתכן שעשיתי הרמה (תיאור מוגזם) ל"פעם". כמו שרה"מ עושה הרמה של ה"כלום".

זו הייתה השיחה ברכב. אחר כך צילמנו באייפון העכשווי את מקום החניה שלנו, כי אני בחיים לא מוצא את המכונית בחניונים המורכבים מאותיות וקומות.

הלא־רואה / וכך הגענו לסינמטק. וכשעמדנו מול הבניין המחודש והאדום, שמעתי אותה מופתעת שוב, "אלוהים? זה הסינמטק? אני רואה היטב? כי פעם הוא לא נראה ככה".

ה”אני רואה היטב” שלה הזכיר לי שבאותו בוקר ממש (כלומר גם פעם) נתקלה רגלי בטעות במקל של אישה שממש לא ראתה, כלומר עיוורת שגיששה את דרכה בחושך של האור על המדרכה. וכשנזפה בי (למרות שהתנצלתי אלפי התנצלויות) זרקה את המשפט הבא: "כולם נתקלים לי במקל", ולי זה נשמע כאילו אמרה שכולם נתקלים לה בנפש.

הלוחמים / אבל כל זה הקדמה לעיקר. כי באנו לסינמטק כדי לראות סרט דוקו בשם "חברים – קרב מול הקומנדו המצרי". והסיבה? כי חבר שלי זה עשרות שנים, דני שדה שמו, היה חלק מחבורת החיילים שתכף אספר עליה.

זו הייתה הקרנה חגיגית פשוטה, ללא צלמי פפראצי וסלבס כנהוג בהקרנות כאלה (תודה לאל). וכשירד החושך על האולם הסינמטקי שהתמלא בחברים ומשפחה, לקח לי שלוש דקות "לחזור לפעם", כלומר לשנת 1973 ולסיפור המטורף על חבורת לוחמים צעירים ששירתו בסיירת שקד בזמן מלחמת ההתשה (1969־1970), השתחררו ומצאו את עצמם כל אחד בחור אחר כשפרצה מלחמת יום כיפור.

ואז, איך שהם מגלים שלא נקראו לדגל, הם מתאמצים בכל כוחותיהם להגיע למלחמה. וכשהם מגיעים לבסיס טסה בסיני (שהיה הבסיס האחרון לפני שירדת לתעלת סואץ) הם מזהים שם את מפקדם הנערץ מהסיירת פצי (זה שמו), חוברים אליו ולאוגדת אריק שרון (האלוף) ונקראים מאותו רגע כוח פצי.

ההתקלות והחילוץ / הכוח, המונה כ־70 איש, אוסף כלי נשק ונגמ"שים כדי להיכנס לשטח, אבל הסיפור שלנו הוא על נגמ"ש אחד מתוכו ועל שבעה לוחמים שבתוך תוואי של דיונות חוליות לא מזוהות עולה על מארב מצרי עדיף עליהם פי 20. הם חוטפים אש מנשק קל ומפצצות. שניים מחיילי הנגמ"ש נהרגים במקום, שלושה נפצעים בינוני ואחד נפצע קשה (כצל’ה – שלימים נהיה מראשי יש"ע וחבר כנסת). הנותרים, ובראשם חברי דני, עוברים ממאג למאג כשהם מנסים להרוג במצרים כדי להיחלץ מהתופת. בהמשך מופיע בסיפור מפקד האוגדה אריק שרון (להלן "המציל – המלאך הגואל") שמסדר להם הליקופטר חילוץ בפקודה בשעה שבפיקוד מסרבים לחלץ אותם.

א־סיסי, נשיא מצרים, אולי לא יאהב את זה. אבל במלחמה כמו במלחמה. ומי שנותר חי מהחבר'ה שהיו בנגמ"ש הפגוע חזר לשטח ("כעסנו נורא", אמר דני שדה חברי) וניקה אותו, כמו שאומרים "מרוב כעס".

זהו. הבנתם? זה נשמע כמו סרט הזוי על יחידת חי"ר אמריקאית בוייטנאם, מסוג הסרטים של אוליבר סטון ("פלאטון"). רק שזה התרחש פה פעם, כשהיינו עם קטן שהופתע על ידי המצרים, קיבל בראש והחזיר אפיים.

מדד רצון החיים / "לכל אדם יש את המלחמה שלו", אמרתי לה כשיצאנו מהסרט, "וזו הייתה שלי". אחר כך הוספתי שאפשר היה לראות בסרט את מדד החיים והרצון לחיות אותם מול הסיטואציה הכי קיצונית.

"אבל על מה בכית כל כך בזמן הסרט?" שאלה כשהתחלנו לחפש את הרכב בחניה שמתחת לאדמה.

"התרגשתי כשראיתי את קבוצת החברים הזו ששמרה על קשר מאז ועד היום. וכמובן, נזכרתי בחבריי שחלקם נהרגו אז ושרובם נעלמו לי עם השנים. וכשראיתי את הקרבה בין כצל’ה הימני ובין השמו"צניקים שבחבורה (קיבוצניקים מהשומר הצעיר לשעבר) התברר לי שאפילו המפריד הלאומי לא הצליח להפריד ביניהם".

אולי אידיאליזציה / וזה כל הסיפור. יצאנו מהחניון החוצה אל יום שישי בצהריים בתל־אביב שנראתה כמו בתוך מהפכה של שמחה. הרחובות רקדו מאושר. זוגות התחבקו כאילו רומנטיקה מגיבה טוב לאור, ואני פינטזתי על ארוחת צהריים עם קציצות.

"כוח פצי היה כוח־כוח. אגרוף ברזל של חברים", סיכמתי את החוויה שעברה עליי.

"אני בטוחה שגם היום יש לנו פה אחלה כוח ישראלי. רק שהוא מעוטר בצבעים ציניים כמו כסף, אמונות טיפשיות, שחיתות וחוסר אמון. וחוץ מזה אולי אתה עושה שוב אידיאליזציה של תקופת המלחמותהמיותרות?" שאלה.

"אולי. כן. אני מודה שיש לי נטייה לחשוב שפעם היה נהדר", הודיתי כששילמנו ביציאה מהחניה והוספתי שיש יותר מדי "אולאים" בחיים שלנו.

"תגיד, הבניינים האלה (הצביעה על אזור הבנייה שהוקם מעל השוק הסיטונאי) זה היה פה פעם? כי זה נראה חדש לגמרי. אז מתי הם בנו את זה?"

"אולי כשישנו?" עניתי .

"וואו, כמה ישנו", אמרה מופתעת, או שעשתה את עצמה.


אז איפה באמת היה דוד בן גוריון ב-כ"ט בנובמבר 1947?

טעימה ראשונה מפרוייקט שכבר נמשך כמעט שנתיים, ביוזמת המועצה האזורית מגילות.

זה קשור לסיפור לא מוכר אך מאד מרתק אודות מפעלי ים המלח במקומם הקודם: בצפון ים המלח בשפך הירדן.

בואו ואאמלק לכם:

בצפון ים המלח היה מפעל אשלג משגשג, שפעל מ-1933 ועד מלחמת העצמאות, אז פונה. שם התחילו מפעלי ים המלח, בנוסף לאתר שבו הם נמצאים היום, וכולם מכירים בסדום. ליד המפעל הייתה שכונה עברית למשפחות הפועלים. בשנה שעברה הסתובבתי בארץ ודיברתי עם ילדי השכונה, שהיום הם כבר בכלל לא ילדים, וביקשתי מהם לספר על החיים בשכונה. רובם זוכרים את התקופה הזו כתקופה היפה בחייהם. כולם התפנו משם עם פרוץ מלחמת העצמאות אחרי נפילת גוש עציון והטבח שהיה שם, עלו למטוסים ולספינות ולא חזרו עד לאחר מלחמת ששת הימים. השכונה עצמה נהרסה על ידי הירדנים עד ליסוד.


אבל אם נחזור לערב ה-29 בנובמבר 1947 – היה ערב חמים ונעים על חוף ים המלח. זה עתה נגמר משדר הרדיו המיוחד של ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל, שהתקבלה כמובן. הרוחות היו מרוממות לגמרי בשכונה הקטנה. בין בתי הבטון התלת קומתיים התפשטה שמועה שבן גוריון נופש עם נכדו במלון ואתר המרגוע הסמוך בקליה. משאית יצאה מן השכונה עמוסה אנשים נלהבים, שמחים ומעט שתויים כדי לחגוג את המאורע המשמח יחד עם 'הזקן'.


בדרך הם עברו בקיבוץ בית הערבה כדי לאסוף את החברים לחגיגה. החברים שהיו עיפים אחרי יום עבודה ארוך ומייגע בבריכות המלח, ואולי גם קצת עצובים כי לפי תכנית החלוקה קיבוץ בית הערבה (וגם המפעל) נמצאו בכלל מחוץ לתחומי המדינה היהודית בה הכיר האו"ם והם חששו שהם יצטרכו להתפנות, אז הם החליטו להשאר לישון ולא באו למלון בקליה.

למי שהגיע למלון נכונה הפתעה, לא רוצה לעשות ספוילרים לסרט הקצר גם ככה, אבל בוא נגיד שזה כולל סוכריות, אחד דוד בן גוריון עם נכדו, וילד ששתה וודקה של מבוגרים והסתחרר… אז בלי הקדמות נוספות, הנה העדויות:

מי הם הלוחמים והלוחמות במשוריינים של שער הגיא?

לפני מספר ימים היה לי הכבוד והעונג לשמוע את סיפורה המופלא של ימימה. את הסיפור רצוף הטרגדיות וההישגים אפשר היה גם לעבד לסרט הוליוודי, אם כי לא בטוח שהקהל היה מאמין לתסריט.

בראיון איתי השתתפה כמנחה ניצה לבבי, שבימים אלו שוקדת על הדוקטורט שלה בנושא נשים לוחמות בפלמ"ח, שהנחתה את הראיון ברגישות, סבלנות, ובאופן אינטליגנטי, ועשתה בעיקר את מה שמנחה טוב צריך לעשות לטעמי: הקשיבה. הראיון עבורה היה מעניין גם מבחינה אנושית וגם מבחינה אקדמית, שכן ימימה הייתה לוחמת בפלמ"ח, והשתתפה גם בקרבות באב אל ואד, שרובנו מכירים רק מהשיר המפורסם של חיים גורי, ושרידי המשוריינים המפוזרים בדרך אל ירושלים. המשוריינים האלו, שאנו חולפים על פניהם, לפעמים אפילו בלי לחשוב, הכילו אנשים עם תקוות ואהבות. ימימה מספרת שאמרו להם שיזרקו עליהם פרחים מן הקסטל, ובסוף אלו כמובן לא היו פרחים כלל…


רעות, נכדתה של ימימה, שהיא במקרה גם צלמת מוכשרת, תיעדה את הראיון בתמונות סטילס יפות, מה שאני בענוותי לא מספיק תמיד לעשות, כיוון שהאחריות על שתי מצלמות, ציוד סאונד, תוך הקשבה מלאה לנאמר ולנעשה בחדר, בנוסף לתיעוד הראיון זה טיפה מעל ליכולת שלי.

בראיון הזה תעדנו בצילום בהפרדה גבוהה (HD) כאשר החומרים גובו מיד עם סיום הראיון, כך שאין את דפיקות הלב, הרגילות – "מה אם יקרה משהו חס וחלילה לקלטות…"

השימוש בשתי מצלמות מאפשר תיעוד עשיר יותר של הנעשה בחדר, צילום פרטים (ידי המרואיין, פני המראיינת, נוכחים אחרים בחדר, וכדומה) או גודל פריים אחר, מה שמקל בהרבה על עבודת העריכה, ומאפשר מעברים חלקים יותר בסרט.

לגבי הסיפור עצמו, בימים אלו אני שוקד על כתיבת התסריט, ואני יכול לומר שהוא מרתק מאין כמותו. למרות הקשיים הרבים שהחיים זימנו לה, התעקשה ימימה לשיר ולרקוד כל הזמן, ואף הייתה חברה לתקופה קצרה בלהקת ענבל, עם הקמתה. זה ניגוד שתמיד מרתק אותי: כיצד מצליחים אנשים שעברו חיים כה קשים להמשיך לשיר, לרקוד ולשמוח…

כשסיפור רדף סיפור, דרך דמותה של ימימה שמענו גם את סיפורה של מדינה ושל משפחה. לקחנו אתנו תמונות רבות לסריקה איכותית, כדי לשזור אותן בסרט.
הראיון התארך, ובסופו הראיון כיבדו אותנו בארוחת צהריים, כשימימה משגיחה עלי שאקח פיסה נוספת מן העוף… בסוף היום הארוך והמרגש נפרדנו בחיבוק, והרשיתי לעצמי לרגע לקרוא לימימה "סבתא", כי הקרבה שנוצרת בראיון, הופכת אותי באופן מסוים כמעט לחלק מן המשפחה.

אומרים שהיה פה רטוב לפני שנולדתי

במסגרת סריקת תמונות לסרט משפחתי עליו אני עובד בימים אלו, מצאתי גלויה ישנה ובה ציור מקסים של אזור שבע הטחנות בירקון. מה שלכד את מבטי בתמונה הוא שפע המים שהיה אז בנחל, לפני עידן השאיבה המאסיבית והבצורת האיומה.

גלויה מאזור שבע הטחנות בירקון

גלויה מאזור שבע הטחנות בירקון

גורל משפחתי, חומרי נפץ וצווארוני פלסטיק

פעם הלכתי עם חברה יהודיה אמריקאית בפטרה. התרשמנו מאד ממראות העיר, ודיברנו על המשפחות שלנו. הסתבר לנו לפתע כי סבא שלי וסבא שלה למדו כימיה באותה אוניברסיטה בגרמניה, בערך באותן שנים. ייתכן אפילו שהם הכירו אחד את השני. בכל מקרה, שניהם היגרו מגרמניה בדיוק בזמן, רגע לפני עלייתם של הנאצים לשלטון. שניהם עסקו בפיתוחים הקשורים בכימיה. סבא שלה המציא צווארון פלסטי קשיח לחולצות, פטנט שחסך את הצורך לעמלן את הצווארון, והתחבב מאד על יצרני הטקסטיל. המצאתו הפכה אותו לאיש עשיר, ומאפשרת לכל משפחתה לחיות ברווחה עד עצם היום הזה.
סבא שלי – גד כ"ץ – כצנשטיין, לעומת זאת, ניצל את הידע שלו בכימיה כדי לעבוד במפעל פיתוח הנשק הסודי של ההגנה, מכון איילון, שהכניסה אליו הייתה דרך מכונת כביסה במכבסת הקיבוץ.

תחת חסות רעש הקיטור ומכונות הכביסה, המפעל הזה ייצר מתחת לאפם של הבריטים נשק ותחמושת שהיו חיוניים למדינה שבדרך, ומאד ייתכן שבזכותו קיימת המדינה. לסבתי הוא סיפר כי הוא עובד במפעל ריבה. עד שיום אחד הייתה תאונה ב"מפעל הריבה" במהלך ניסוי בחומרי נפץ שהשתבש, והוא איבד את ידו, וחלק משמיעתו.
זהו, כאן נגמר הסיפור, ואין לו שום מוסר השכל.

מחשבות על פורים ואופנה

מסורת התחפושות בפורים מאפשרת לאנשים מסויימים להוציא את השאיפות הכמוסות שלהם בקשר ללבוש, ולהתלבש יום אחד בשנה באופן בו לא היו מעיזים להתלבש בשאר השנה (להתחפש לאישה, למשל)

חשבתי על גל הווינטג' ששוטף את עולם האופנה בימים אלו כאשר הגעתי למחסן התחפושות בקיבוץ. ברביבים יש מסורת יפה של מחסן, שבו מאוחסנות תחפושות בכל הגדלים והצורות, שנאספו במשך השנים, וחוסכות למרבית ההורים את הצורך לקנות או לתפור תחפושות ישנות מדי שנה. במחסן יש תחפושות ישנות, וגם בגדים אקסטרווגנטים ויוצאי דופן, רובם בשילובי צבעים שפוצעים את העין. כל מיני מעילי פרווה מופרכים, מפות שולחן מכוערות שהפכו לחולצות, השד יודע למה, ואפילו – בי נשבעתי – מכנסי עור הדוקים בצבע ירוק זרחני.
האמת שהרעיון ליטול משם לבוש ליום יום הוא לא חדש. בשנות נערות, כמה מידידותי שחשו צורך להראות יוצאות דופן "שאלו" מן המחסן כמה פריטי לבוש למלתחה הפרטית שלהם.

בכל אופן, המחסן הזה הוא תענוג לכל חובבי הווינטג', וגם סתם למי שתוהה כמה מופרכים יכולים פרטי לבוש להיות.

נתניה, סוף שנות השישים, תמונה מתוך סרט משפחתי

נתניה, סוף שנות השישים, תמונה מתוך סרט משפחתי

תמונה מסרט משפחתי שעשיתי לא מזמן. אני חושב שלהסתובב כך היום בתל אביב זה לגמרי לגיטימי ואפילו ראוי להערכה.

למה התחפשנו פעם?

פורים מאז ומתמיד היה פוטו – אופ – הזדמנות לצילום של הילדים. לכן מעניין לבחון כיצד השתנו התחפושות לאורך השנים. כשאני עובר על תמונות משפחתיות, ואני עובר על המון, תמיד יש בהן תמונות מפורים, שמעידות הרבה על המשפחה, ועל הסביבה.

ליצן מלח ודתי - אמצע שנות השבעים

ליצן מלח ודתי – אמצע שנות השבעים

תחפושות לפעוטות מאופיינות בנושאים תמימים יחסית, כמו בתמונה שלמעלה. כשמתבגרים הילדים, הם הופכים להיות יותר מיליטריסטים. נושא הקאובויים (קארבוים כפי שכינינו אותם) והאינדיאנים היו נושאים מאד פופלאריים.

אינדיאנים - נושא פופולארי בסרטי התקופה - אמצע שנות השישים

אינדיאנים – נושא פופולארי בסרטי התקופה – אמצע שנות השישים

הגדול מתחפש לקאובוי, הפעוט עדיין ליצן - אמצע שנות השישים

הגדול מתחפש לקאובוי, הפעוט עדיין ליצן – אמצע שנות השישים

לפעמים מאלתרים תחפושת ממה שמוצאים בבית, זה לא פחות מוצלח…

הפנינה האמיתית, מכל מקום, היא סרטון זה, שנמצא בארכיון שלי, שצולם בחגיגת פורים בקיבוץ רביבים באמצע שנות החמישים. שימו לב למגוון הנושאים של התחפושות, לאוניברסליות שלהם, להכנה המוקפדת של חלקן. לצד חיילים ושוטרים יש חיות, חרדים, יפנים, סינים, מטאדור ומה לא. התחפושות האהובות עלי הן מנקה הארובות עם הרפרנס הברור לספריו של דיקנס, וכמובן התחפושת החמודה של הילדה אריה – עם הפשטות הכובשת שלה. והתחפושת הכי מושקעת שזכתה בפרס הראשון ככל הנראה, היא תחפושת הטווס עם הנוצות האמיתיות.

ועכשיו נדלג להיסטוריה קרובה יותר. העדלוידע המושקעת של התיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן- גוריון. היה לי העונג לתעד אותה ב-2006. מאז זה רק משתפר והולך. לפניכם סרטון מושקע על תהליך ההכנה והתוצאה. הגודל, היופי, מגוון הרעיונות, הדמיון והיצירתיות שמושקעים שם פשוט לא יאמנו.

העדלאידע השנתית תתקיים בשבת הקרובה, ה-19.3 במדרשת בן-גוריון בתשע בבוקר. מומלץ מאד להגיע.

שני הדברים שעליהם אנשים מתחרטים בערוב ימיהם

במהלך צילום סיפור החיים של אנשים ונשים בסיפורי סבתא, אני תמיד שואל לקראת סוף הראיון: האם יש משהו בחייך שעליו אתה מתחרט? למרבה הפלא רוב האנשים לא מתחרטים על כך שלא הרוויחו מספיק כסף, או שלא הגיעו להישגים מספיקים בעבודה. הם כן מתחרטים, בדרך כלל על שני דברים:

הדבר הראשון הוא שהקדישו יותר מדי שעות לעבודה, ופחות מדי שעות למשפחה. שלא הספיקו להיות יותר עם ילדיהם, להנות מהם כשהיו קטנים, ללוות אותם בהתמודדויות של החיים. לעיתים זה כבר מאוחר מדי, ואנשים מתאבלים על הקשר עם הילדים הבוגרים, שנותק ואבד. אבל לאלו מאיתנו שבשבילם עוד לא מאוחר מדי, אני קורא לעשות את מה שלא נהוג לעשות בחברה שלנו. להקשיב לזקני השבט ולעצות שלהם. בלו יותר זמן עם ילדיכם גם אם זה פוגע בקריירה או מביא פרנסה צנועה יותר. לזמן הזה בו ילדיכם גדלים אין תחליף. הם זקוקים לכם.
הדבר השני עליו מתחרטים מרבית האנשים קשור לראשון. הם מתחרטים על כך שלא שאלו את הוריהם (המנוחים) יותר על חייהם ועל תולדותיהם עוד שהיו בחיים. לי, כבעל משפחה ועבודה תובענית הדבר ברור לגמרי. בשגרת החיים המטורפת שלי אין זמן לשיחה של כמה שעות עם אבי (אמי, יעל פרץ, כבר נפטרה לפני שלוש שנים) וגם לו הייתי מוצא את הזמן, יש כל כך הרבה מתחרים על הקשב בימינו: הפלאפון, המחשב, הודעות אס אמ אס, טלוויזיה, אורחים קרואים ולא קרואים, ועוד. מתחרים אלו לא היו מאפשרים לי לפנות את המקום הרגשי הדרוש לשיחה כזו. שורש הבעיה הוא בכך, שכמו שן חסרה, אנחנו מודעים לדבר רק כאשר הוא איננו. הורינו הם מציאות איתנה בחיינו במשך שנים כה רבות, עד שהם הופכים לחלק מאתנו, חלק שעליו אנחנו לא נותנים את הדעת.

בעיני זו החשיבות האמיתית של מה שאני עושה. יצירת התיעוד הזה, ושמירתו לעת שבה יהיה לנו את הפנאי בלוח הזמנים, ולא פחות חשוב מכך, את הפנאי הרגשי, לצפות בו.

ובאותו עניין: פורים עכשיו. שמעתי ברשת ב' ראיון מרגש מאד עם פרחייה כץ, אחותו של החייל הנעדר מקרב סולטן יעקוב, יהודה כץ. אמה נפטרה השבוע בגיל 87, בלי לדעת מה עלה בגורל בנה. בסוף הראיון היא ביקשה מהמאזינים להביא משלוחי מנות להוריהם הקשישים, לבקר אותם ולשמור אתם על קשר. זו בעיניי בקשה נפלאה.

חשיבותו של תיעוד משפחתי ובחירה נכונה של מתעד – פוסט אורח של הבת של אמא שלי

תיעוד משפחתי מיועד למיטב הבנתנו, לשמור מידע למען הדורות הבאים. אולי בבחינת 'דע מאין באת כדי שתדע לאן אתה הולך". אבל תיעוד משפחתי יכול להיות גם מזכך ומרפא לאנשים שזה עתה איבדו מישהו יקר או להוות גשר לעתיד טוב יותר למתועדים. כפי שקרה לי ולמשפחתי.

לאחר מותה של אמי האהובה, ביקשתי להכין עליה סרט. למענה, למעני ולמען כל אוהביה. אני באה מהתחום וידעתי מה ואיך אני רוצה. אבל גם ידעתי שלא רק שאיני אובייקטיבית, ייתכן ואהיה לא הוגנת לגבי חלק ממשתפי הסרט. חבר משותף המליץ לי על נתאי פרץ מ"סיפורי סבתא" כשותף להכנת הסרט החשוב בחיי. נתאי עצמו, רק עם קריאת שורות אלה, יכול להבין את התפקיד החשוב שמילא בחיי בפרט ובחיי משפחתי בכלל, תוך כדי הכנת הסרט.
הגעתי עם כאב נורא ואיום, עמוסה ומלאה בחוויות מדכאות מה"שבעה". הייתי כולי פצע אחד ענק. התווסף לו כאב איום ומשא כבד עד מאוד, שנבעו ממערכת יחסים עכורה עם משפחתי, מערכת שבמשך עשרות שנים פעפעה מתחת לפני השטח. אמי הייתה הדבק שחיבר בינינו בחוזקה. מיד לאחר לכתה, עלו וצפו דברים. תוך שבועות בודדים התא המשפחתי, שהפך לרעוע ביותר, התפרק.

ביקשתי מנתאי שהוא זה שיקיים את הראיונות עם משפחתי הגרעינית. אני ראיינתי וצילמתי חלק מקרובי משפחה וחברים. בעבודה עם נתאי על הסרט השתדלתי להיות מקצועית, אך הייתי כל הזמן על סף התפרקות. נתאי, שלא בטובתו אך בהחלט בטובתי, הפך להיות האיש שעמו שוחחתי הכי הרבה על הכאב והצער על מות אמי ועל הכאב הנורא והתסכול מהתנהגות המשפחה הגרעינית שלי. והיו לו לנתאי תובנות, הערות והארות. חלקן הפנמתי מיד, מרביתן חלחלו לאיטן במשך הזמן שחלף מאז. להפתעתי ובדיעבד לשמחתי, הוא גם לא שמר על דיסטאנס ושוחח עם חלק ממשפחתי על מה שקורה בינינו, כמו שעשה אתי. ברגישות, באכפתיות.
הסרט שופץ ושונה מעט לקראת יום השנה לפטירתה של אמי. זו הייתה תקופה נוראית עבורי. אבל נתאי, ברגישות ובסובלנות אין קץ הילך בינינו כמו בין טיפות גשם והצליח להוציא דברים שהזכירו לכולנו כמה טוב ונעים היה לנו פעם, כמשפחה.

ואז התחלנו לחזור. באיטיות אך בנחישות. צעד אחר צעד אחד לעבר השנייה ולהיפך. זה החל עם בן משפחה אחד, ואז הצטרפו עוד אחד ועוד אחת. עדיין לא יכולנו להיפגש, למעט באזכרה לאמי, אבל התיעוד המשפחתי פתח דברים ושימש כגורם משחרר ובדיעבד, החל בתהליך של ריפוי. התחלנו לשוחח בינינו טלפונית על דברים שהיו במהלך השנים, הבהרנו וטיהרנו. ויצאנו לדרך חדשה.
לתיעוד המשפחתי ולמתעד יש חלק גדול בזה. היום אין מה להשוות איך שהיינו למה שאנו כעת. והתיעוד הבא, כך אני מקווה יהיה אך ורק תיעוד של כייף. ובנתאי, שיש לו חלק גדול בכך, אני רואה מאז סוג של בן משפחה. מבחינתי, אם אנחנו היום משפחה מאוחדת, לו יש חלק לא קטן בזה.
הבת של אימא שלי.