מי הם הלוחמים והלוחמות במשוריינים של שער הגיא?

לפני מספר ימים היה לי הכבוד והעונג לשמוע את סיפורה המופלא של ימימה. את הסיפור רצוף הטרגדיות וההישגים אפשר היה גם לעבד לסרט הוליוודי, אם כי לא בטוח שהקהל היה מאמין לתסריט.

בראיון איתי השתתפה כמנחה ניצה לבבי, שבימים אלו שוקדת על הדוקטורט שלה בנושא נשים לוחמות בפלמ"ח, שהנחתה את הראיון ברגישות, סבלנות, ובאופן אינטליגנטי, ועשתה בעיקר את מה שמנחה טוב צריך לעשות לטעמי: הקשיבה. הראיון עבורה היה מעניין גם מבחינה אנושית וגם מבחינה אקדמית, שכן ימימה הייתה לוחמת בפלמ"ח, והשתתפה גם בקרבות באב אל ואד, שרובנו מכירים רק מהשיר המפורסם של חיים גורי, ושרידי המשוריינים המפוזרים בדרך אל ירושלים. המשוריינים האלו, שאנו חולפים על פניהם, לפעמים אפילו בלי לחשוב, הכילו אנשים עם תקוות ואהבות. ימימה מספרת שאמרו להם שיזרקו עליהם פרחים מן הקסטל, ובסוף אלו כמובן לא היו פרחים כלל…


רעות, נכדתה של ימימה, שהיא במקרה גם צלמת מוכשרת, תיעדה את הראיון בתמונות סטילס יפות, מה שאני בענוותי לא מספיק תמיד לעשות, כיוון שהאחריות על שתי מצלמות, ציוד סאונד, תוך הקשבה מלאה לנאמר ולנעשה בחדר, בנוסף לתיעוד הראיון זה טיפה מעל ליכולת שלי.

בראיון הזה תעדנו בצילום בהפרדה גבוהה (HD) כאשר החומרים גובו מיד עם סיום הראיון, כך שאין את דפיקות הלב, הרגילות – "מה אם יקרה משהו חס וחלילה לקלטות…"

השימוש בשתי מצלמות מאפשר תיעוד עשיר יותר של הנעשה בחדר, צילום פרטים (ידי המרואיין, פני המראיינת, נוכחים אחרים בחדר, וכדומה) או גודל פריים אחר, מה שמקל בהרבה על עבודת העריכה, ומאפשר מעברים חלקים יותר בסרט.

לגבי הסיפור עצמו, בימים אלו אני שוקד על כתיבת התסריט, ואני יכול לומר שהוא מרתק מאין כמותו. למרות הקשיים הרבים שהחיים זימנו לה, התעקשה ימימה לשיר ולרקוד כל הזמן, ואף הייתה חברה לתקופה קצרה בלהקת ענבל, עם הקמתה. זה ניגוד שתמיד מרתק אותי: כיצד מצליחים אנשים שעברו חיים כה קשים להמשיך לשיר, לרקוד ולשמוח…

כשסיפור רדף סיפור, דרך דמותה של ימימה שמענו גם את סיפורה של מדינה ושל משפחה. לקחנו אתנו תמונות רבות לסריקה איכותית, כדי לשזור אותן בסרט.
הראיון התארך, ובסופו הראיון כיבדו אותנו בארוחת צהריים, כשימימה משגיחה עלי שאקח פיסה נוספת מן העוף… בסוף היום הארוך והמרגש נפרדנו בחיבוק, והרשיתי לעצמי לרגע לקרוא לימימה "סבתא", כי הקרבה שנוצרת בראיון, הופכת אותי באופן מסוים כמעט לחלק מן המשפחה.

אומרים שהיה פה רטוב לפני שנולדתי

במסגרת סריקת תמונות לסרט משפחתי עליו אני עובד בימים אלו, מצאתי גלויה ישנה ובה ציור מקסים של אזור שבע הטחנות בירקון. מה שלכד את מבטי בתמונה הוא שפע המים שהיה אז בנחל, לפני עידן השאיבה המאסיבית והבצורת האיומה.

גלויה מאזור שבע הטחנות בירקון

גלויה מאזור שבע הטחנות בירקון

גורל משפחתי, חומרי נפץ וצווארוני פלסטיק

פעם הלכתי עם חברה יהודיה אמריקאית בפטרה. התרשמנו מאד ממראות העיר, ודיברנו על המשפחות שלנו. הסתבר לנו לפתע כי סבא שלי וסבא שלה למדו כימיה באותה אוניברסיטה בגרמניה, בערך באותן שנים. ייתכן אפילו שהם הכירו אחד את השני. בכל מקרה, שניהם היגרו מגרמניה בדיוק בזמן, רגע לפני עלייתם של הנאצים לשלטון. שניהם עסקו בפיתוחים הקשורים בכימיה. סבא שלה המציא צווארון פלסטי קשיח לחולצות, פטנט שחסך את הצורך לעמלן את הצווארון, והתחבב מאד על יצרני הטקסטיל. המצאתו הפכה אותו לאיש עשיר, ומאפשרת לכל משפחתה לחיות ברווחה עד עצם היום הזה.
סבא שלי – גד כ"ץ – כצנשטיין, לעומת זאת, ניצל את הידע שלו בכימיה כדי לעבוד במפעל פיתוח הנשק הסודי של ההגנה, מכון איילון, שהכניסה אליו הייתה דרך מכונת כביסה במכבסת הקיבוץ.

תחת חסות רעש הקיטור ומכונות הכביסה, המפעל הזה ייצר מתחת לאפם של הבריטים נשק ותחמושת שהיו חיוניים למדינה שבדרך, ומאד ייתכן שבזכותו קיימת המדינה. לסבתי הוא סיפר כי הוא עובד במפעל ריבה. עד שיום אחד הייתה תאונה ב"מפעל הריבה" במהלך ניסוי בחומרי נפץ שהשתבש, והוא איבד את ידו, וחלק משמיעתו.
זהו, כאן נגמר הסיפור, ואין לו שום מוסר השכל.

מחשבות על פורים ואופנה

מסורת התחפושות בפורים מאפשרת לאנשים מסויימים להוציא את השאיפות הכמוסות שלהם בקשר ללבוש, ולהתלבש יום אחד בשנה באופן בו לא היו מעיזים להתלבש בשאר השנה (להתחפש לאישה, למשל)

חשבתי על גל הווינטג' ששוטף את עולם האופנה בימים אלו כאשר הגעתי למחסן התחפושות בקיבוץ. ברביבים יש מסורת יפה של מחסן, שבו מאוחסנות תחפושות בכל הגדלים והצורות, שנאספו במשך השנים, וחוסכות למרבית ההורים את הצורך לקנות או לתפור תחפושות ישנות מדי שנה. במחסן יש תחפושות ישנות, וגם בגדים אקסטרווגנטים ויוצאי דופן, רובם בשילובי צבעים שפוצעים את העין. כל מיני מעילי פרווה מופרכים, מפות שולחן מכוערות שהפכו לחולצות, השד יודע למה, ואפילו – בי נשבעתי – מכנסי עור הדוקים בצבע ירוק זרחני.
האמת שהרעיון ליטול משם לבוש ליום יום הוא לא חדש. בשנות נערות, כמה מידידותי שחשו צורך להראות יוצאות דופן "שאלו" מן המחסן כמה פריטי לבוש למלתחה הפרטית שלהם.

בכל אופן, המחסן הזה הוא תענוג לכל חובבי הווינטג', וגם סתם למי שתוהה כמה מופרכים יכולים פרטי לבוש להיות.

נתניה, סוף שנות השישים, תמונה מתוך סרט משפחתי

נתניה, סוף שנות השישים, תמונה מתוך סרט משפחתי

תמונה מסרט משפחתי שעשיתי לא מזמן. אני חושב שלהסתובב כך היום בתל אביב זה לגמרי לגיטימי ואפילו ראוי להערכה.

למה התחפשנו פעם?

פורים מאז ומתמיד היה פוטו – אופ – הזדמנות לצילום של הילדים. לכן מעניין לבחון כיצד השתנו התחפושות לאורך השנים. כשאני עובר על תמונות משפחתיות, ואני עובר על המון, תמיד יש בהן תמונות מפורים, שמעידות הרבה על המשפחה, ועל הסביבה.

ליצן מלח ודתי - אמצע שנות השבעים

ליצן מלח ודתי – אמצע שנות השבעים

תחפושות לפעוטות מאופיינות בנושאים תמימים יחסית, כמו בתמונה שלמעלה. כשמתבגרים הילדים, הם הופכים להיות יותר מיליטריסטים. נושא הקאובויים (קארבוים כפי שכינינו אותם) והאינדיאנים היו נושאים מאד פופלאריים.

אינדיאנים - נושא פופולארי בסרטי התקופה - אמצע שנות השישים

אינדיאנים – נושא פופולארי בסרטי התקופה – אמצע שנות השישים

הגדול מתחפש לקאובוי, הפעוט עדיין ליצן - אמצע שנות השישים

הגדול מתחפש לקאובוי, הפעוט עדיין ליצן – אמצע שנות השישים

לפעמים מאלתרים תחפושת ממה שמוצאים בבית, זה לא פחות מוצלח…

הפנינה האמיתית, מכל מקום, היא סרטון זה, שנמצא בארכיון שלי, שצולם בחגיגת פורים בקיבוץ רביבים באמצע שנות החמישים. שימו לב למגוון הנושאים של התחפושות, לאוניברסליות שלהם, להכנה המוקפדת של חלקן. לצד חיילים ושוטרים יש חיות, חרדים, יפנים, סינים, מטאדור ומה לא. התחפושות האהובות עלי הן מנקה הארובות עם הרפרנס הברור לספריו של דיקנס, וכמובן התחפושת החמודה של הילדה אריה – עם הפשטות הכובשת שלה. והתחפושת הכי מושקעת שזכתה בפרס הראשון ככל הנראה, היא תחפושת הטווס עם הנוצות האמיתיות.

ועכשיו נדלג להיסטוריה קרובה יותר. העדלוידע המושקעת של התיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן- גוריון. היה לי העונג לתעד אותה ב-2006. מאז זה רק משתפר והולך. לפניכם סרטון מושקע על תהליך ההכנה והתוצאה. הגודל, היופי, מגוון הרעיונות, הדמיון והיצירתיות שמושקעים שם פשוט לא יאמנו.

העדלאידע השנתית תתקיים בשבת הקרובה, ה-19.3 במדרשת בן-גוריון בתשע בבוקר. מומלץ מאד להגיע.

שני הדברים שעליהם אנשים מתחרטים בערוב ימיהם

במהלך צילום סיפור החיים של אנשים ונשים בסיפורי סבתא, אני תמיד שואל לקראת סוף הראיון: האם יש משהו בחייך שעליו אתה מתחרט? למרבה הפלא רוב האנשים לא מתחרטים על כך שלא הרוויחו מספיק כסף, או שלא הגיעו להישגים מספיקים בעבודה. הם כן מתחרטים, בדרך כלל על שני דברים:

הדבר הראשון הוא שהקדישו יותר מדי שעות לעבודה, ופחות מדי שעות למשפחה. שלא הספיקו להיות יותר עם ילדיהם, להנות מהם כשהיו קטנים, ללוות אותם בהתמודדויות של החיים. לעיתים זה כבר מאוחר מדי, ואנשים מתאבלים על הקשר עם הילדים הבוגרים, שנותק ואבד. אבל לאלו מאיתנו שבשבילם עוד לא מאוחר מדי, אני קורא לעשות את מה שלא נהוג לעשות בחברה שלנו. להקשיב לזקני השבט ולעצות שלהם. בלו יותר זמן עם ילדיכם גם אם זה פוגע בקריירה או מביא פרנסה צנועה יותר. לזמן הזה בו ילדיכם גדלים אין תחליף. הם זקוקים לכם.
הדבר השני עליו מתחרטים מרבית האנשים קשור לראשון. הם מתחרטים על כך שלא שאלו את הוריהם (המנוחים) יותר על חייהם ועל תולדותיהם עוד שהיו בחיים. לי, כבעל משפחה ועבודה תובענית הדבר ברור לגמרי. בשגרת החיים המטורפת שלי אין זמן לשיחה של כמה שעות עם אבי (אמי, יעל פרץ, כבר נפטרה לפני שלוש שנים) וגם לו הייתי מוצא את הזמן, יש כל כך הרבה מתחרים על הקשב בימינו: הפלאפון, המחשב, הודעות אס אמ אס, טלוויזיה, אורחים קרואים ולא קרואים, ועוד. מתחרים אלו לא היו מאפשרים לי לפנות את המקום הרגשי הדרוש לשיחה כזו. שורש הבעיה הוא בכך, שכמו שן חסרה, אנחנו מודעים לדבר רק כאשר הוא איננו. הורינו הם מציאות איתנה בחיינו במשך שנים כה רבות, עד שהם הופכים לחלק מאתנו, חלק שעליו אנחנו לא נותנים את הדעת.

בעיני זו החשיבות האמיתית של מה שאני עושה. יצירת התיעוד הזה, ושמירתו לעת שבה יהיה לנו את הפנאי בלוח הזמנים, ולא פחות חשוב מכך, את הפנאי הרגשי, לצפות בו.

ובאותו עניין: פורים עכשיו. שמעתי ברשת ב' ראיון מרגש מאד עם פרחייה כץ, אחותו של החייל הנעדר מקרב סולטן יעקוב, יהודה כץ. אמה נפטרה השבוע בגיל 87, בלי לדעת מה עלה בגורל בנה. בסוף הראיון היא ביקשה מהמאזינים להביא משלוחי מנות להוריהם הקשישים, לבקר אותם ולשמור אתם על קשר. זו בעיניי בקשה נפלאה.

חשיבותו של תיעוד משפחתי ובחירה נכונה של מתעד – פוסט אורח של הבת של אמא שלי

תיעוד משפחתי מיועד למיטב הבנתנו, לשמור מידע למען הדורות הבאים. אולי בבחינת 'דע מאין באת כדי שתדע לאן אתה הולך". אבל תיעוד משפחתי יכול להיות גם מזכך ומרפא לאנשים שזה עתה איבדו מישהו יקר או להוות גשר לעתיד טוב יותר למתועדים. כפי שקרה לי ולמשפחתי.

לאחר מותה של אמי האהובה, ביקשתי להכין עליה סרט. למענה, למעני ולמען כל אוהביה. אני באה מהתחום וידעתי מה ואיך אני רוצה. אבל גם ידעתי שלא רק שאיני אובייקטיבית, ייתכן ואהיה לא הוגנת לגבי חלק ממשתפי הסרט. חבר משותף המליץ לי על נתאי פרץ מ"סיפורי סבתא" כשותף להכנת הסרט החשוב בחיי. נתאי עצמו, רק עם קריאת שורות אלה, יכול להבין את התפקיד החשוב שמילא בחיי בפרט ובחיי משפחתי בכלל, תוך כדי הכנת הסרט.
הגעתי עם כאב נורא ואיום, עמוסה ומלאה בחוויות מדכאות מה"שבעה". הייתי כולי פצע אחד ענק. התווסף לו כאב איום ומשא כבד עד מאוד, שנבעו ממערכת יחסים עכורה עם משפחתי, מערכת שבמשך עשרות שנים פעפעה מתחת לפני השטח. אמי הייתה הדבק שחיבר בינינו בחוזקה. מיד לאחר לכתה, עלו וצפו דברים. תוך שבועות בודדים התא המשפחתי, שהפך לרעוע ביותר, התפרק.

ביקשתי מנתאי שהוא זה שיקיים את הראיונות עם משפחתי הגרעינית. אני ראיינתי וצילמתי חלק מקרובי משפחה וחברים. בעבודה עם נתאי על הסרט השתדלתי להיות מקצועית, אך הייתי כל הזמן על סף התפרקות. נתאי, שלא בטובתו אך בהחלט בטובתי, הפך להיות האיש שעמו שוחחתי הכי הרבה על הכאב והצער על מות אמי ועל הכאב הנורא והתסכול מהתנהגות המשפחה הגרעינית שלי. והיו לו לנתאי תובנות, הערות והארות. חלקן הפנמתי מיד, מרביתן חלחלו לאיטן במשך הזמן שחלף מאז. להפתעתי ובדיעבד לשמחתי, הוא גם לא שמר על דיסטאנס ושוחח עם חלק ממשפחתי על מה שקורה בינינו, כמו שעשה אתי. ברגישות, באכפתיות.
הסרט שופץ ושונה מעט לקראת יום השנה לפטירתה של אמי. זו הייתה תקופה נוראית עבורי. אבל נתאי, ברגישות ובסובלנות אין קץ הילך בינינו כמו בין טיפות גשם והצליח להוציא דברים שהזכירו לכולנו כמה טוב ונעים היה לנו פעם, כמשפחה.

ואז התחלנו לחזור. באיטיות אך בנחישות. צעד אחר צעד אחד לעבר השנייה ולהיפך. זה החל עם בן משפחה אחד, ואז הצטרפו עוד אחד ועוד אחת. עדיין לא יכולנו להיפגש, למעט באזכרה לאמי, אבל התיעוד המשפחתי פתח דברים ושימש כגורם משחרר ובדיעבד, החל בתהליך של ריפוי. התחלנו לשוחח בינינו טלפונית על דברים שהיו במהלך השנים, הבהרנו וטיהרנו. ויצאנו לדרך חדשה.
לתיעוד המשפחתי ולמתעד יש חלק גדול בזה. היום אין מה להשוות איך שהיינו למה שאנו כעת. והתיעוד הבא, כך אני מקווה יהיה אך ורק תיעוד של כייף. ובנתאי, שיש לו חלק גדול בכך, אני רואה מאז סוג של בן משפחה. מבחינתי, אם אנחנו היום משפחה מאוחדת, לו יש חלק לא קטן בזה.
הבת של אימא שלי.

המלצה מאת עודד

לענת וניתאי – השלום והברכה

כותב אני לשניכם יחד, אם כי כל אחד מכם הוא עולם בפני עצמו, אישיות אחרת, הוויה אחרת, גיל אחר, היסטוריה אחרת, אך לגבי אתם צוות אחד.
צוות שחלקיו משלימים כה יפה אחד את השני, צוות חכם, רגיש ונעים, צוות שתענוג וזכות לעבוד איתו, ואני ובעיקבותי גם משפחתי, זכיתי.
בתחילה לא רציתי להכנס לתכנית והיגדת. רק כתבתי וגם אמרתי במפגשים השונים, שצריך להפגש עם האנשים, בטרם יהיה מאוחר. לא התכוונתי לעצמי, אלא לוותיקים ממש, לאלו שבאו הנה עוד לפני מלחמת השחרור.
כעבור זמן חל מהפך במחשבותי, והגעתי למסקנה שיש לי מה לספר על האיזור, על המדינה (לפני ואחרי), על ההיסטוריה שלי, שיש  בה נגיעות בתקופות שונות בחיי הארץ הזאת ועל רביבים שלי.
הראיון והצילום הראשון מתחת לעץ האורן במצפה סחפו אותי ולא הרגשתי שחלפו שעות.

בערבו של יום הרגשתי שיש לי כל כך הרבה לאמור לספר ולהעביר לאחרים, ושכל כך הרבה דברים לא אמרתי, ומייד הסכמתי (אודה שגם רציתי) להמשיך.
זכרתי לטובה את הצלמת העדינה והמקצועית – שלומית.

בצילום ביום השני רציתי להעביר יותר מידע על ההיסטוריה של רביבים מאז בואי הנה ב-1949. לא ברור לי אם הצלחתי. לעומת זאת ברור לי שוב, שדברים רבים לא סיפרתי. הזמן תמיד קצר. חשבתי על יום נוסף כדי להשלים את נושא רביבים ולעבור לסיפורה של המועצה שפעם עמדתי בראשה, ושמזה זמן רב אני מהנדסה.

אולם (בדיעבד אני כבר יודע), לכם היו תכניות אחרות, ובסתר רקמתם את יום ההולדת שלי, יחד עם אנשי המועצה ומשפחתי, ואני לא חשתי ולא ידעתי.
בערב, שהיה מוצלח מבחינתי ומנקודת הראות וההרגשה של משפחתי, היווה הסרט שערכתם את גולת הכותרת ואת עיקר החוויה, שלא תשכח.

ידידי,
בא אני להודות לכם על הזמן, המחשבה, היחס, ההגינות והרגש שהקדשתם לי והענקתם למשפחתי. תוך זמן קצר הפכתם לחלק מאתנו, ואתם יודעים עלינו ומכירים אותנו יותר מאחרים וטוב לנו בכך.

היו ברוכים על מפעלכם החשוב למען הכלל והפרט ויש רצון להמשיך את הקשר. יש על מה לדבר ולשוחח.
כל טוב וכה לחי ממני, מהדסה ומכל המשפחה.

שלכם, עודד

המלצות קצרות של לקוחות

נתאי!

את הסרט שערכת ראינו בפעם הראשונה בחתונה. שנינו יחד עם אורחינו רצינו להודות לך על העבודה המדהימה. הסרט יפייפה מצחיק ומרגש, עשוי בדיוק כמו שרצינו בצורה קלילה ונעימה ויחד עם זאת מקצועי מאד. היינו מרותקים לסרט וכך גם אורחינו שלא מפסיקים להחמיא לנו עד היום.
אז התשבוחות מגיעות לך נתאי, ולעבודה המיוחדת שלך שיוצרת סרטים מרגשים ואמיתיים.

תודה רבה,
אפרת ומור סנדרס


לניתאי פרץ,

תודה רבה מכל הלב על עריכת סרט הווידאו לבר המצווה של בננו אורטל. תודה על ההשקעה, המסירות הסבלנות הרבה, ההקשבה ובעיקר העשייה. היה מקסים ומרגש. ושוב תודה

באהבה
משפחת חקשור
אפרת, רמי אורטל שגב וגפן


ניתאי היקר,

המון תודה על הכל.
על היחס החברי והמפרגן שלך על ההומור המקסים ובעיקר על התחושה שאתה קשוב וחיובי מאד.

תודה,
עטרה


לנתאי פרץ,

תודה בשם כל המשפחה.
בצעתם עבודה מצויינת,

גרשון.