למה שלמה ארצי בכה לכל אורך הקרנת הסרט 'חברים'?

ניתאי פרץ

שלמה ארצי כותב יפה מאד בטורו השבועי  במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות על הסרט חברים שצולם בחלקו ונערך במלואו בסיפורי סבתא. התרגשתי מאד לקרוא, והתרגשתי יותר מהתגובה שלו לצפייה בסרט.

פעם היה פעם…

שלמה ארצי

המקום הנכון / זה היה יום שישי בצהריים באזור שבו ממוקם הסינמטק התל־אביבי ואנחנו הגענו למתחם אחרי ש־40 אלף רצי המרתון של תל־אביב סיימו להילחם בקילומטרז' עד טיפת זיעתם האחרונה.

האמת שהגענו למתחם בקלות יחסית. אבל מה שכן, ברחוב הארבעה, שנמצא בסמוך לסינמטק התל־אביבי המפורסם, התגלתה למול עינינו חניה מתחת לאדמה ושוק פשפשים מעליה, שני דברים שהרימו לנו את גבות העיניים הנופלות, כלומר באמת הופתענו.

"אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?" שאלה.

"לגמרי", עניתי אבל בתוכי היססתי.

"אבל הכל השתנה פה", אמרה בשמץ של ספק שהיא אולי לא בתל־אביב, אלא באיזו עיר אלמותית סטייל לונדון.

"נכון. בפעם האחרונה היינו פה כשבאנו למשרד הבריאות כדי לברר אם אני זקוק לזריקה נגד כלבת אחרישכלבה נשכה אותי באכזריות באי היווני קוס", טירחנתי בהסבר ארוך יחסית.

"ומתי חפרו פה חניה? ושוק פשפשים?" שאלה.

"קראתי מחקר שבו נאמר שאנחנו ישנים שליש מחיינו. אז אולי חפרו בזמן שישנו", עניתי.

צלם את החניה / ברחוב הארבעה היה פעם אולפן ההקלטות הכי מצליח בארץ, בשם קולינור. כאן הקליטו מיטב זמרינו את האלבומים הכי מופתייים בשנות ה־70. ולפתע זה נראה לי כמו מיליון שנים אחורה, לפני ההתפשטות האפידמית הקרויה זמרות וזמרי הרשת.

"אתה בטוח שפעם היה פעם?" שאלה.

"זו שאלה טובה לאור הנסיבות", עניתי.

"פעם היה פעם זה בטוח. אבל אולי הוא נשכח. נזרק לפח. כי מי צריך את פעם כשיש כל כך הרבה עכשיו? אבל עובדה (המשכתי בפטפוט הזה) שפעם תל־אביב הייתה קטנה, פעם לא ביקשו כסף עבור חניה, פעם היו פחות יועצי תקשורת, פחות מושחתים ויותר אנשי אדמה מאשר אנשי שלומם של", אמרתי. ותוך כדי האמירה לא הייתי בטוח שאני צודק, כי ייתכן שעשיתי הרמה (תיאור מוגזם) ל"פעם". כמו שרה"מ עושה הרמה של ה"כלום".

זו הייתה השיחה ברכב. אחר כך צילמנו באייפון העכשווי את מקום החניה שלנו, כי אני בחיים לא מוצא את המכונית בחניונים המורכבים מאותיות וקומות.

הלא־רואה / וכך הגענו לסינמטק. וכשעמדנו מול הבניין המחודש והאדום, שמעתי אותה מופתעת שוב, "אלוהים? זה הסינמטק? אני רואה היטב? כי פעם הוא לא נראה ככה".

ה”אני רואה היטב” שלה הזכיר לי שבאותו בוקר ממש (כלומר גם פעם) נתקלה רגלי בטעות במקל של אישה שממש לא ראתה, כלומר עיוורת שגיששה את דרכה בחושך של האור על המדרכה. וכשנזפה בי (למרות שהתנצלתי אלפי התנצלויות) זרקה את המשפט הבא: "כולם נתקלים לי במקל", ולי זה נשמע כאילו אמרה שכולם נתקלים לה בנפש.

הלוחמים / אבל כל זה הקדמה לעיקר. כי באנו לסינמטק כדי לראות סרט דוקו בשם "חברים – קרב מול הקומנדו המצרי". והסיבה? כי חבר שלי זה עשרות שנים, דני שדה שמו, היה חלק מחבורת החיילים שתכף אספר עליה.

זו הייתה הקרנה חגיגית פשוטה, ללא צלמי פפראצי וסלבס כנהוג בהקרנות כאלה (תודה לאל). וכשירד החושך על האולם הסינמטקי שהתמלא בחברים ומשפחה, לקח לי שלוש דקות "לחזור לפעם", כלומר לשנת 1973 ולסיפור המטורף על חבורת לוחמים צעירים ששירתו בסיירת שקד בזמן מלחמת ההתשה (1969־1970), השתחררו ומצאו את עצמם כל אחד בחור אחר כשפרצה מלחמת יום כיפור.

ואז, איך שהם מגלים שלא נקראו לדגל, הם מתאמצים בכל כוחותיהם להגיע למלחמה. וכשהם מגיעים לבסיס טסה בסיני (שהיה הבסיס האחרון לפני שירדת לתעלת סואץ) הם מזהים שם את מפקדם הנערץ מהסיירת פצי (זה שמו), חוברים אליו ולאוגדת אריק שרון (האלוף) ונקראים מאותו רגע כוח פצי.

ההתקלות והחילוץ / הכוח, המונה כ־70 איש, אוסף כלי נשק ונגמ"שים כדי להיכנס לשטח, אבל הסיפור שלנו הוא על נגמ"ש אחד מתוכו ועל שבעה לוחמים שבתוך תוואי של דיונות חוליות לא מזוהות עולה על מארב מצרי עדיף עליהם פי 20. הם חוטפים אש מנשק קל ומפצצות. שניים מחיילי הנגמ"ש נהרגים במקום, שלושה נפצעים בינוני ואחד נפצע קשה (כצל’ה – שלימים נהיה מראשי יש"ע וחבר כנסת). הנותרים, ובראשם חברי דני, עוברים ממאג למאג כשהם מנסים להרוג במצרים כדי להיחלץ מהתופת. בהמשך מופיע בסיפור מפקד האוגדה אריק שרון (להלן "המציל – המלאך הגואל") שמסדר להם הליקופטר חילוץ בפקודה בשעה שבפיקוד מסרבים לחלץ אותם.

א־סיסי, נשיא מצרים, אולי לא יאהב את זה. אבל במלחמה כמו במלחמה. ומי שנותר חי מהחבר'ה שהיו בנגמ"ש הפגוע חזר לשטח ("כעסנו נורא", אמר דני שדה חברי) וניקה אותו, כמו שאומרים "מרוב כעס".

זהו. הבנתם? זה נשמע כמו סרט הזוי על יחידת חי"ר אמריקאית בוייטנאם, מסוג הסרטים של אוליבר סטון ("פלאטון"). רק שזה התרחש פה פעם, כשהיינו עם קטן שהופתע על ידי המצרים, קיבל בראש והחזיר אפיים.

מדד רצון החיים / "לכל אדם יש את המלחמה שלו", אמרתי לה כשיצאנו מהסרט, "וזו הייתה שלי". אחר כך הוספתי שאפשר היה לראות בסרט את מדד החיים והרצון לחיות אותם מול הסיטואציה הכי קיצונית.

"אבל על מה בכית כל כך בזמן הסרט?" שאלה כשהתחלנו לחפש את הרכב בחניה שמתחת לאדמה.

"התרגשתי כשראיתי את קבוצת החברים הזו ששמרה על קשר מאז ועד היום. וכמובן, נזכרתי בחבריי שחלקם נהרגו אז ושרובם נעלמו לי עם השנים. וכשראיתי את הקרבה בין כצל’ה הימני ובין השמו"צניקים שבחבורה (קיבוצניקים מהשומר הצעיר לשעבר) התברר לי שאפילו המפריד הלאומי לא הצליח להפריד ביניהם".

אולי אידיאליזציה / וזה כל הסיפור. יצאנו מהחניון החוצה אל יום שישי בצהריים בתל־אביב שנראתה כמו בתוך מהפכה של שמחה. הרחובות רקדו מאושר. זוגות התחבקו כאילו רומנטיקה מגיבה טוב לאור, ואני פינטזתי על ארוחת צהריים עם קציצות.

"כוח פצי היה כוח־כוח. אגרוף ברזל של חברים", סיכמתי את החוויה שעברה עליי.

"אני בטוחה שגם היום יש לנו פה אחלה כוח ישראלי. רק שהוא מעוטר בצבעים ציניים כמו כסף, אמונות טיפשיות, שחיתות וחוסר אמון. וחוץ מזה אולי אתה עושה שוב אידיאליזציה של תקופת המלחמותהמיותרות?" שאלה.

"אולי. כן. אני מודה שיש לי נטייה לחשוב שפעם היה נהדר", הודיתי כששילמנו ביציאה מהחניה והוספתי שיש יותר מדי "אולאים" בחיים שלנו.

"תגיד, הבניינים האלה (הצביעה על אזור הבנייה שהוקם מעל השוק הסיטונאי) זה היה פה פעם? כי זה נראה חדש לגמרי. אז מתי הם בנו את זה?"

"אולי כשישנו?" עניתי .

"וואו, כמה ישנו", אמרה מופתעת, או שעשתה את עצמה.