שני הדברים שעליהם אנשים מתחרטים בערוב ימיהם

קטגוריות:בלוג
moostash

במהלך צילום סיפור החיים של אנשים ונשים בסיפורי סבתא, אני תמיד שואל לקראת סוף הראיון: האם יש משהו בחייך שעליו אתה מתחרט? למרבה הפלא רוב האנשים לא מתחרטים על כך שלא הרוויחו מספיק כסף, או שלא הגיעו להישגים מספיקים בעבודה. הם כן מתחרטים, בדרך כלל על שני דברים:

הדבר הראשון הוא שהקדישו יותר מדי שעות לעבודה, ופחות מדי שעות למשפחה. שלא הספיקו להיות יותר עם ילדיהם, להנות מהם כשהיו קטנים, ללוות אותם בהתמודדויות של החיים. לעיתים זה כבר מאוחר מדי, ואנשים מתאבלים על הקשר עם הילדים הבוגרים, שנותק ואבד. אבל לאלו מאיתנו שבשבילם עוד לא מאוחר מדי, אני קורא לעשות את מה שלא נהוג לעשות בחברה שלנו. להקשיב לזקני השבט ולעצות שלהם. בלו יותר זמן עם ילדיכם גם אם זה פוגע בקריירה או מביא פרנסה צנועה יותר. לזמן הזה בו ילדיכם גדלים אין תחליף. הם זקוקים לכם.
הדבר השני עליו מתחרטים מרבית האנשים קשור לראשון. הם מתחרטים על כך שלא שאלו את הוריהם (המנוחים) יותר על חייהם ועל תולדותיהם עוד שהיו בחיים. לי, כבעל משפחה ועבודה תובענית הדבר ברור לגמרי. בשגרת החיים המטורפת שלי אין זמן לשיחה של כמה שעות עם אבי (אמי, יעל פרץ, כבר נפטרה לפני שלוש שנים) וגם לו הייתי מוצא את הזמן, יש כל כך הרבה מתחרים על הקשב בימינו: הפלאפון, המחשב, הודעות אס אמ אס, טלוויזיה, אורחים קרואים ולא קרואים, ועוד. מתחרים אלו לא היו מאפשרים לי לפנות את המקום הרגשי הדרוש לשיחה כזו. שורש הבעיה הוא בכך, שכמו שן חסרה, אנחנו מודעים לדבר רק כאשר הוא איננו. הורינו הם מציאות איתנה בחיינו במשך שנים כה רבות, עד שהם הופכים לחלק מאתנו, חלק שעליו אנחנו לא נותנים את הדעת.

בעיני זו החשיבות האמיתית של מה שאני עושה. יצירת התיעוד הזה, ושמירתו לעת שבה יהיה לנו את הפנאי בלוח הזמנים, ולא פחות חשוב מכך, את הפנאי הרגשי, לצפות בו.

ובאותו עניין: פורים עכשיו. שמעתי ברשת ב' ראיון מרגש מאד עם פרחייה כץ, אחותו של החייל הנעדר מקרב סולטן יעקוב, יהודה כץ. אמה נפטרה השבוע בגיל 87, בלי לדעת מה עלה בגורל בנה. בסוף הראיון היא ביקשה מהמאזינים להביא משלוחי מנות להוריהם הקשישים, לבקר אותם ולשמור אתם על קשר. זו בעיניי בקשה נפלאה.

Author: