מי הם הלוחמים והלוחמות במשוריינים של שער הגיא?

קטגוריות:בלוג
moostash

לפני מספר ימים היה לי הכבוד והעונג לשמוע את סיפורה המופלא של ימימה. את הסיפור רצוף הטרגדיות וההישגים אפשר היה גם לעבד לסרט הוליוודי, אם כי לא בטוח שהקהל היה מאמין לתסריט.

בראיון איתי השתתפה כמנחה ניצה לבבי, שבימים אלו שוקדת על הדוקטורט שלה בנושא נשים לוחמות בפלמ"ח, שהנחתה את הראיון ברגישות, סבלנות, ובאופן אינטליגנטי, ועשתה בעיקר את מה שמנחה טוב צריך לעשות לטעמי: הקשיבה. הראיון עבורה היה מעניין גם מבחינה אנושית וגם מבחינה אקדמית, שכן ימימה הייתה לוחמת בפלמ"ח, והשתתפה גם בקרבות באב אל ואד, שרובנו מכירים רק מהשיר המפורסם של חיים גורי, ושרידי המשוריינים המפוזרים בדרך אל ירושלים. המשוריינים האלו, שאנו חולפים על פניהם, לפעמים אפילו בלי לחשוב, הכילו אנשים עם תקוות ואהבות. ימימה מספרת שאמרו להם שיזרקו עליהם פרחים מן הקסטל, ובסוף אלו כמובן לא היו פרחים כלל…


רעות, נכדתה של ימימה, שהיא במקרה גם צלמת מוכשרת, תיעדה את הראיון בתמונות סטילס יפות, מה שאני בענוותי לא מספיק תמיד לעשות, כיוון שהאחריות על שתי מצלמות, ציוד סאונד, תוך הקשבה מלאה לנאמר ולנעשה בחדר, בנוסף לתיעוד הראיון זה טיפה מעל ליכולת שלי.

בראיון הזה תעדנו בצילום בהפרדה גבוהה (HD) כאשר החומרים גובו מיד עם סיום הראיון, כך שאין את דפיקות הלב, הרגילות – "מה אם יקרה משהו חס וחלילה לקלטות…"

השימוש בשתי מצלמות מאפשר תיעוד עשיר יותר של הנעשה בחדר, צילום פרטים (ידי המרואיין, פני המראיינת, נוכחים אחרים בחדר, וכדומה) או גודל פריים אחר, מה שמקל בהרבה על עבודת העריכה, ומאפשר מעברים חלקים יותר בסרט.

לגבי הסיפור עצמו, בימים אלו אני שוקד על כתיבת התסריט, ואני יכול לומר שהוא מרתק מאין כמותו. למרות הקשיים הרבים שהחיים זימנו לה, התעקשה ימימה לשיר ולרקוד כל הזמן, ואף הייתה חברה לתקופה קצרה בלהקת ענבל, עם הקמתה. זה ניגוד שתמיד מרתק אותי: כיצד מצליחים אנשים שעברו חיים כה קשים להמשיך לשיר, לרקוד ולשמוח…

כשסיפור רדף סיפור, דרך דמותה של ימימה שמענו גם את סיפורה של מדינה ושל משפחה. לקחנו אתנו תמונות רבות לסריקה איכותית, כדי לשזור אותן בסרט.
הראיון התארך, ובסופו הראיון כיבדו אותנו בארוחת צהריים, כשימימה משגיחה עלי שאקח פיסה נוספת מן העוף… בסוף היום הארוך והמרגש נפרדנו בחיבוק, והרשיתי לעצמי לרגע לקרוא לימימה "סבתא", כי הקרבה שנוצרת בראיון, הופכת אותי באופן מסוים כמעט לחלק מן המשפחה.

Author: